תקשורת בין אישית
תקשורת בין-אישית היא הדרך שבה שני אנשים או יותר משתפים ביניהם מידע או רעיונות.
התקשורת מהווה אמצעי חשוב לביסוס קשר אותנטי וזורם בין אנשים, שהוא תנאי הכרחי ובסיסי לשיתוף פעולה משום שהוא מזמן אמצעים לפתרון בעיות ולהבעה של אכפתיות וקרבה[1]. בהתאם לכך, התקשורת הבין-אישית משפיעה על יכולתו של האדם לקשור קשרים עם בני אדם אחרים בחברה.
התקשורת הבין-אישית כוללת אמצעים מילוליים כמו דיבור, יחד עם אמצעי תקשורת בלתי מילוליים. על כן, היא יכולה לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים:
-
שפת גוף - שפת גוף תקינה כוללת תגובות גופניות מותאמות בגודלן, ביכולת האובייקטיבית ליצור אותן בהתאם לסיטואציה בה נמצאים.
-
הבעת פנים - תינוקות לומדים להביע בעזרת פניהם את רצונם וכך מפתחים את מגוון הפרצופים שיש בכוחם להשפיע על זולתם.
-
קול - התקשורת הבין-אישית כוללת יכולת תגובה קולית, המתאימה למעשה או למראה הנגלה לעיני האדם. בדרך כלל ישנה הלימה בין הקול לפרצוף המתלווה לו.
ציור משנת 1891 המתאר תקשורת בין-אישית של ילדים
התקשורת הבין-אישית היא חלק מההתפתחות החברתית של האדם. התקשורת הבין-אישית נלמדת על ידי התינוק מינקותו, בשל הצורך בטיפול על ידי הסובבים אותו. במהרה הוא לומד לבכות או לצרוח כאשר הוא צריך דבר מה (תקשורת קולית) וכן לחייך כאשר למד כי מחייכים אליו חזרה (הבעות פנים). פעוט יודע להרים ידיו מעלה כדי שירימו אותו (תנועות גוף).
התקשורת הבין-אישית כוללת גם את היכולת לתקשר במידה נכונה, באופן הנכון מול הסובבים כך שהתגובה תהיה נורמטיבית. קשיים בתקשורת בין-אישית נובעים מחוסר היכולת של היחיד להפעיל באופן אינטואיטיבי את הבעות פניו, קולו ותנועות הגוף שלו ביחס לקורה סביבו, זאת כאשר הוא לא מבין מהי הנורמה ומה פירוש המצב לו הוא שותף, ולכן תגובתו אינה נורמטיבית.
